לונדון נראית זוועה. עברנו חבורות רבות, אחת מהן בהנהגתו של Hot Shit, כולן עסוקות בביזה ושוד של חנויות... ג'ון אמר לנו שהמשימה חשובה יותר ממה שקורה כאן, ואנחנו חייבים להמשיך לנסוע. לא הרגשתי בנוח, אבל זאת המשימה של ג'ון, אני נותנת לו את המרחב. עד שהוא יחצה קו מבחינתי. ריסקנו את הרכב לעבר שורת החייזרים, והגענו לגג הבניין שם היינו אמורים לפגוש את המסוק והטייס שיקחו אותנו לחללית. פגשנו חלקים מהמסוק... הטייס לא נראה בשום מקום. ג'ון נראה קצת אבוד, אבל העזרה נחתה משמיים. היישר לתוך הבניין השכן. הם קראו לזה "אוטובוס קסמים"? אם זה קשור לקסם, מי שהטיל אותו צריך להתבייש בעצמו ולחזור לקורס טריגונומטריה כישופית א'. בתוך האוטובוס ישנם ארבעה אנשים, כולם משונים. אחד לבוש בחליפת שריון כסופה מודרנית, עם פסים צהובים. הוא מתלהב ותגובותיו קיצוניות. בחור אחד צעיר, לא בולט, לבוש בצורה זרוקה. נערה אחת, גם היא נחבאת אל הכלים. גם הם מנסים להגיע לחללית, גם אליהם האישה באדום התקרבה, יצרה איתם קשר. אני תוהה על מקומם בעולם. לא נראה שהם מסודרים, או שיש להם מטרה ברורה. אני לא בטוחה שלנו, או לי, יש מטרה ברורה... מירנדה יצרה איתי קשר. הם זקוקים לי בקמלוט. הם עומדים להקים קסם הגנתי, בפניי המורגניאנים. אלה עומדים לתקוף את קמלוט בחסות הכאוס. אני חרדה לטירה שלי. עם כל הכעס על מירנדה, ועם כמה שהרגשתי שזו לא הקמלוט שאני מכירה, לא אשב מהצד ואתן להם לפשוט עליה בקלות. אולריך יבוא איתי. כמעט ויצאנו כבר, כשהאישה באדום נכנסה לחדר בו התאספנו, שמונה אנשים כל כך דומים אבל כל כך שונים. "יש הרבה דברים שדורשים את תשומת ליבכם. זרעי העתיד." היא מצביעה למעלה על החללית. "ובעיות מהעבר" ומצביעה לקמלוט. "אם תשתפו פעולה, תוכלו להצליח הרבה יותר מאשר בנפרד. הם התאספו בכיכר טרפלגר." "דבר אחרון. אתם יכולים לקרוא לי gardner" לסנטו היא נתנה חתיכת מתכת, והוא התנהג כמו ילד בחג המולד. תוך מספר דקות כבר היה לו מנשא גדול, מוכן לשאת אותו ועוד שלושה אנשים. זה אומר ששניים מהם ירדו איתי ועם אולריך למטה, בזמן שקיארה וג'ון יעלו איתם לחללית וינסו להציל את הילדים ולאסוף כמה שיותר מידע. אינני בוטחת בהם. ועם זאת, משהו בחופשיות של ההחלטות שלהם, ההתנהגות חסרת הדאגות, מעוררת בי שמץ של קנאה. אבל ככה זה כשאין לך עוגן. אתה נסחף עם הגלים. אני חייבת להגן על העוגן שלי, על הבית. המקום בו גדלתי, המקום ממנו ארתור הנהיג את כל ממלכתו. ושום דבר לא יעצור בעדי.

הבוקר שאחרי מדורת השבט היה לא פשוט לאף אחד. קיארה ואולריך לא הפסיקו לריב. היא ניסתה להגיד לו שהוא טעה, והוא ניסה להסביר לה שהיא טועה. זה נמשך הרבה זמן, ואני לא בטוחה כמה הם, ובמיוחד אולריך, הבינו את הצד השני. ניסיתי לגשר, זה לא לחלוטין עבד... קיארה הציעה לי לעבור את המבחן של השבט שלהם, לקבל חיית נפש... היא אמרה שאני מוכנה. פגשתי את מלריוס, הנשר. אחרי שדיברנו קצת הוא אמר לי שאם ארצה, ואצהיר נאמנות לשבט, אוכל לקבל את הסמל שלו. אמרתי לו שעד כמה שאני מעריכה את הכוונה, אני עדיין נושאת את הנאמנות שלי בגאון כלפי ארתור. כשיצאתי מהמבחן, הייתה לי נוצת נשר ביד, שהתפוררה כעבור רגע... אני לא יודעת אם זה נחשב שנכשלתי או לא. יצאתי מהמבחן הזה מבולבלת אבל גם יותר בטוחה במי שאני.. פרדוקס, אבל אין לי דרך אחרת להסביר את זה. בבוקר, קיארה ביקשה שנקים חומה קסומה שתגן על השבט... כמעט לפני שסיימנו, ג'ון הלך להביא את האופנוע, וכשהוא חזר הוא נראה מוטרד. הוא אמר שאנחנו נקראים בדחיפות ללונדון, ושיש איזה מצב חירום שקשור לחייזרים? ספינת אם? לא הבנתי יותר מדי. סיימנו כמה שיותר מהר, והגענו ללונדון בדחיפות. לפני הנחיתה, ראינו מחזה משונה מאוד - כלי תחבורה ענק, עשוי מתכת שחורה, מרחף מעל העיר. לונדון נטושה, מחסומים מאטים אותנו אבל לא עוצרים אותנו. אף אחד לא רוצה להכנס פנימה, רק לצאת, פקקים ענקיים עוצרים את התנועה. רמקולים מודיעים על מצב חירום. נסענו לפגוש את פריאה. היא אישה מרשימה, תכליתית. מאוד מזכירה את ג'ון. או שג'ון מזכיר אותה. "לפני 22 שעות, הופיע כלי התחבורה בשמיים. יש להם דרישות, אבל אנחנו לא יודעים עדיין מה הן. קיבלתי מידע חסוי שקמלוט עצמה נפרצה, והגנות הטירה נחדרו." אולריך דיבר עם אביו, שעדכן אותו שג'נין נחטפה על ידי החייזרים.

שוויאלי לא מחבבת אותי, ועם זאת אני מבינה אותה. היא נאמנה לקיארה ללא עוררין, והיא חשדנית כלפי אנשים חיצוניים שנאמנים לה באותה מידה.. מזכירה לי אותי מול המלך שלי. היום עבר בהרבה הכנות והסתובבות לקראת הטקס. קיארה מתוחה, ולחוצה. דיברנו עם שוויאלי, אני חושבת שהיא הבינה את נקודת המבט שלנו. אני לא לגמרי בטוחה מה נקודת המבט שלנו, אבל המורגנים רוצים לחרחר מלחמה, להוציא את שבטה של קיארה לקרב אל מול קמלוט. המרפאה הראתה לי את רגעיה האחרונים של הבידרה הקודמת, והיא לא מתה מוות טבעי. היא גססה בהשפעת קסם. היה בקסם יסודות מרליניאנים ברורים, עם כוונה מדויקת כלפי הבידרה. מישהו הרעיל את הבידרה, מרחוק, בחר בה. הטקס החל בסעודה מרשימה, לא הייתי מסוגלת לאכול, ועם זאת הריחות כמעט והסיחו את דעתי. שבע רוחות זומנו, והחדשות הן... זועמות. ותככניות. הן מחפשות מלחמה, הן רוצות לצאת לנקום במרליניאנים. אולריך ניסה להתרומם, לענות לעורב הגדול. הצפרדע חסם את קסמיו, והוא נפל לרצפה. הוא ניסה לערב אותי. הפגנתי את כוחי, והבהרתי שאני לא אהסס להלחם, ועם זאת אני לא מעוניינת בקרב. ליד קיארה נעמדו הנשר הגדול, והזאב הגבוה והאכזר. קיארה הודיעה לכל השבט "למות למען השבט זה כבוד גדול, אך המשימה הגדולה והאמיתית היא לחיות למען השבט!" הזאב זועם על קיארה, ועם זאת היא מתעלמת, דוחפת את ידיה לאש. האש מתפשטת לעבר כל גופה. ארטמיס התלקחה באש לבנה, ומאחוריה רוחה של הזאבה הלבנה התקרבה, ודיברה דרך קיארה: "האדמות האלה הן קדושות בשל האחווה העתיקה בין בני האנוש לרוחות הגדולות. אנחנו נשבענו להגן על בני האנוש והם נשבעו להגן על כבודנו ועל רוחנו. בשנים האחרונות השבט התרחק לתוך עצמו, והנתק בינו לבין הרוחות התנתק. המשימה שלנו צריכה להיות להחזיר את הטבע דרך שיתוף בני האדם בתוכו, ולהראות להם את הדרך הנכונה." דיאמו שואל "ומה איתם? הם מחללים את הקודש, פוגעים ולוקחים ועושים מה שהם רוצים. גם אם מעטים מהם מכבדים אותנו, כיצד נוכל לשכנע אותם?" "אנחנו נשכנע את מי שניתן לשכנע, ואת מי שלא ניתן לשכנע לא ישאר על האדמה הזאת." רוחה של הזאב ענתה. אירטק הזאב כועס על איבוד ביתו, ולא מוכן לברך את מי שלא מסוגל להגן על ביתו. הזאבה התקרבה אליו "אחי, במשך שנים רבות היית זאב בודד. האמן לי, ישנו אומץ שאינו מתבטא בדם. אומץ שמגיע מנאמנות, כבוד ופרא. אראה לך אותם." אירטק סירב להקשיב למילותיה. "לפני שנים רבות, אדמות אנגליה נכבשו בידי המכשף, וכל היצורים הקסומים נכלאו בחור השחור מתחת לטירה המקוללת. אני לא מוכן לחשוף את בטני, אני אחשוף את שיניי." הרגשתי שמשהו גדול צריך לקרות, משהו שיזיז את השבט. את הרוחות. שיקפתי להם את עצמם אחרי מלחמה בקמלוט. לא יהיה להם סיכוי. זה לא שדה קרב, זה טבח. והם היו צריכים לראות את זה. אמרתי להם את מה שאני יודעת בבטני שיקרה. "אתם תמותו. זו לא תהיה מלחמה. זו תהיה התאבדות לשם תאוות הדם. הוא הוביל שבט אחד כבר לאבדון." הזאב גייס אליו את סקריו, דיאמו, הטווה, ועוד מספר אנשים בעלי תפקיד בשבט. סקריו פנה לקיארה "קיארה, את נאיבית כמו אימא שלך, יש בך הרבה מאימא שלך." הוא כורע אל מול סקריו. אש אפורה בוערת סביב כל גופו, והוא הופך לאיש זאב. כאשר דיאמו בחר ללכת עם איש הזאב, קיארה נשברה. היא התחילה לצעוק לעברו ולבכות. לא ידעתי מה לומר לה. "גם אם ניפגש שוב, לא בטוח שאזהה את פניכם. אתם מגורשים מעל פני האדמה הזאת." היה המשפט האחרון של קיארה ללהקה של אירטק, לפני שעזבו. "נשוב כאשר תהיה בידרה ראויה לשובנו." סקריו ענה לה, והלהקה עזבה. כאשר קיארה ביררה מה כל אחד מהרוחות מרגישה ורוצה כלפי השבט, היא קיבלה מספר תשובות מסקרנות. הפוקה אמר שהוא פה להפגין את יכולותיו, להראות את כשרונותיו כאשר הוא יצטרך. המרו אמר שהוא ימתין לשעת צורך, בלעדיו השבט לא יוכל להתמודד עם הקסמים שיוטלו עליו. הנשר אמר שאם באמת הולכים למלחמה, הם כנראה lesser evil שיעזור להם. אטריו, אם הדובים, אמרה שעוד שלושה ירחים היא תצטרך לעזוב. עד אז היא תגן על כל הילדים שלה. הדוב אמר שהוא יישאר, אלא אם כן הבידרה תאשר לו ללכת עם אימו. קיארה גירשה את הפוקה, ואת ביירה. העורב החליט שהוא עוזב את השבט ועובר דרומה. המרו הודיע

השבט של קיארה מאוד מסקרן, אני בטוחה שיש הרבה מה ללמוד כאן... רוב אנשי השבט מלווים בחיות משונות, בעיקר המשלחת שפגשה אותנו מחוץ לשבט. השבט עצמו נראה לא גדול במבט ראשוני, כ-200 משפחות, ונראה שהקסם משומש למטרות יומיומיות. רוב מי שראינו היו מלווים בעורבים או דובים. הובלנו לאוהל המרכזי, שם סקריו (דודה של קיארה) הודיע לה שאימה נפטרה ממחלה. קיארה הייתה נסערת, ואני לא בטוחה שהתגובות שלה היו מעוררות בי בטחון אם הייתי חברת שבט. סקריו סיפר שהשבט מאויים יותר ממה שקיארה יודעת, ושבאבא ביירה (זקנה זרה בשבט, מלווה בארנב משונה עם קרניים) הגיעה כדי לעזור לשבט להתמודד עם הסכנה החיצונית. ודיאמו... דמיינתי אותו אחרת. מהסיפורים של קיארה, הוא אמור להיות עדין, ונעים. יש בו משהו גס, ודורסני. הוא עדיין מתייחס בכבוד לקיארה, אבל משהו בו לא מתיישב עם איך שקיארה תיארה אותו. סקריו וקיארה נשארו באוהל, להשלים פערים. אנחנו יצאנו, והפתצלנו- אני הלכתי עם שוואלי לאוהל המרפא, וג'ון ואולריך ניסו לעקוב אחרי הזקנה. שוואלי גדלה עם קיארה, והן היו חברות טובות לאורך השנים. היא מסתובבת עם שתי חיות על הכתפים- נחש ועוד ארנב משונה, כמו של באבא ביירה. "זה סארו, חיית הנפש שלי" היא הציגה את הנחש, שניגש לעברי, נד בראשו, תקשר את עצמו. "וזה פוקה, הוא החיה המדריכה שלי". הוא לא הכיר בי לרגע אחד. באוהל, ניסיתי להתחבר לכוחות שלי. משהו מוזר חסם אותי, ערער אותי. אש. להבות. ואז הכל החשיך. כשהתעוררתי האוהל היה שרוף, וגיליתי שג'ון וקיארה אספו מידע, ושגם אולריך נתקל בקשיים כאשר ניסה להשתמש בכוחות הקסם שלו. התייעצנו במקום בטוח, מערת הקשתות של קיארה. היא הבטיחה שכשתהיה שמש, נראה כמה המקום הזה באמת יפה. הוא השרה עליי תחושה חמימה של רוגע... לא הצלחנו להחליט מה דרך הפעולה הטובה ביותר. הבנו שאנחנו רוצים לגייס בני ברית להערב, שם רוח הזאב הגדולה תבוא ותברך את הבידרה החדשה. תהינו האם כדאי ללכת למזבחים של הרוחות הגדולות של השבט, אבל החלטנו שזה יהיה בעייתי להתפצל ומסוכן, בהתחשב בכך שהם לא יכירו בנו כבני השבט. ניסינו לחפש בני ברית, ומידע, בשבט. לדעתי קצת בזבזנו את הזמן, אבל לא רציתי להגיד לקיארה ולג'ון, הם נראו נלהבים ובטוחים שבני השבט יוכלו לעזור... אולריך החליט שהוא הולך להפגש עם אחת הרוחות, וקיארה כיוונה אותו לרוח העורב הגדול. יש לי תחושה טובה הפעם לגביו. אני בטוחה שהוא לא ידפוק את זה...

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי "מה ארתור היה עושה?" זו שאלה שעוזרת לי תמיד להבין. אם יש לי תשובה ברורה. מירנדה העמידה אותי בדילמה לא פשוטה... כשקיארה קראה לי לבוא איתה לשבטה, בגלל המצב של אימא שלה, היה לי ברור שאני מגיעה. מירנדה קראה לי אליה, ודרשה שאשאר. היא אמרה שלארתור היה ברור שהממלכה יותר חשובה מכל דבר אחר. היא אסרה עליי לנסוע, אבל אמרה שהיא לא יכולה לעצור אותי. אז נסעתי. אני מקווה שיהיה לי לאן לחזור... הלוואי שאני לא אצטרך לטוס אף פעם!!! זו הייתה חוויה נוראית. ג'ון ניסה להסביר לי את החוקים שמחזיקים קופסת מתכת קטנה עם כנפיים בגובה מטורף, אבל אני חושבת שהוא איבד סבלנות בנקודה מסוימת, ועבר לשבת ליד אולריך. או לנסות להוריד את הטלפיים של אולריך מהדיילת עם האטמן. ראיתי איך הוא בהה לה ב"תליון" גם קיארה ראתה... הוא גם היה ממש מגעיל אל הדיילת. קיארה ממש נפגעה ממנו בטיסה. נורווגיה קרה, משהו בטבע הזה פראי ועתיק. אני יכולה להבין איך קיארה משתלבת בנוף... יש בארץ הזאת משהו שמזכירה אותה, נחוש וחשוף. ג'ון הוביל אותנו בכל הדרך, בכל הבלאגן של העולם החדש והמוזר הזה. מטוס, אוטובוס, רכב שכור, נסיעה ארוכה... עד המפולת שלגים. עצרנו, ורכב שעקב אחרינו צמצם. ניסיתי לפנות דרך לרכב, ומישהו כמעט ונפל למדרון... מהרכב שמאחורינו יצאו אנשים, שליחים של ______ (ההודי שמנהיג את האטמנים), כולם נושאי אטמנים בעצמם. הם אמרו שהם באו לשלום, ורוצים לעזור לג'ון. קצת לא בטחנו בהם בהתחלה. עדיין לא ברור לי לגמרי איך הם גילו את ג'ון ואיך הם עקבו אחרינו בכזאת קלות. הם לא תקפו, ורק השאירו לג'ון דרך לדבר איתם בהמשך. אחרי עצירה קצרה בכפר כדי להחליף לאופנועי שלג, המשכנו לכיוון השטחים של השבט. השארנו את האופנועים, ופגשנו אותם. זקיפים, שומרים, פגשנו אותנו. אחד מהם זה המיועד של קיארה, דיאמו... אימא שלה מתה.

רק ניסיתי לנקות את הראש. להרגע קצת... יש פינה נעימה ביער, שאני אוהבת להגיע לשם כשאני במצב רוח מבולגן. היא הגיעה לשם. אמרה שהיא מגיעה להרגיע אותי, להראות שהיא בת ברית. לענות לי על השאלות שיש לי. היא לא ענתה על כלום. רציתי להרגע שם, זה היה תמיד הפינה הבטוחה שלי. כל מה ששאלתי אותה, היא אמרה שהיא לא יכולה לענות לי על כלום. אז לפני שהרגשות שלי התפרצו החוצה, עזבתי את המקום. אני לא אחזור לשם. אחרי יום רגוע יחסית בטירה, קיבלנו אזהרה לגבי אח של אולריך, פרידריך, שנראה באזור לונדון אחרי 14 שנים שהוא לא הופיע. חיפשתי אותו מהתחנה, וראיתי אותו, יחד עם עוד מספר אנשים, חוטף תליון מילד בן תשע. התליון היה מוכר מדי... כשהגענו לקמדן מרקט ראינו סערת אנרגיה וקסם ענקית, ואחרי ש... פיניתי חלק ממנה, במרכז היה דמוי אנוש, עטוף באנרגיה, עיניו לבנות, זועק בכאב. ג'ון וקיארה פינו את האנשים מתוך הסערה, אני ואולריך רדפנו אחרי המורגניינס עם התליון. פרידריך הוביל אותם, ואצלו היה את התליון... הצלחנו לחטוף ממנו את התיק, ולשים את התליון על היצור במרכז הסערה. הוא הפך לילד, ילד בן תשע, חסר הכרה ומותש. אולריך נשאר מאחורה, והתעמת עם אחיו. בתוך כל הסערה, ראיתי את ההשלכות של ההתקפה הראשונית שלי... זרעתי הרס. הרסתי בניין. יצרתי מכתש באמצע השוק. זה בדיוק מה שחששתי ממנו, בדיוק הסיבה שבגללה אני לא יכולה לתת לרגשות שלי להשתלט עליי... זה קשה. זה מפחיד. הגיבורים המקצועיים הגיעו, הורדתי את הראש ונתתי להם לסגור את האירוע. ג'ון וקיארה אספו אותי, והלכנו למצוא את אולריך. נראה שהעימות עם אח שלו לא עבד לו בצורה חלקה. מצאנו אותו בעומק התעלה, אותו ועוד איש מבוגר, בחליפת צלילה. "Orchin" קמלוט (יורחב בהמשך)

[12.04.2020] הלילה עבר חלק. לא ישנתי כל כך טוב, הייתי מוכנה לכל דבר שיקרה עם ג'נין... לא קרה כלום בינתיים. אולריך כרגיל איחר לשיעור הראשון... וכרגיל, החליט שהדרך הכי הגיונית להתמודד עם המצב זה להבעיר את השולחן של המורה. שוב. ג'ון, שוב, ניצל את המצב כדי לסחוט קצת את אולריך. אני צריכה להיזהר, שלא ימצא עליי את הנקודות האלה. הוא מפתל קצת את אולריך לפעמים... בהפסקה הראשונה הלכנו לג'נין. האישה האדומה ביקרה אותה שוב, ולמעשה גם קיארה פגשה אותה. לקיארה היא נראתה כמו עוזרת בית פשוטה, שיער שחור. אבל לג'נין, יש היא נראתה שוב עם השיער האדום. ניגשנו לאגף ההגנה של הטירה, שם פגשנו את Matt, קוסם בן 26, לא מאהוביו של פרדריך וון אוורק. הוא נתן לנו גישה לרשומות של הכניסה, ואמרנו שנבדוק אותן בהזדמנות... משם כמה שעות פנויות, ואחריהן הפגישה השבועית עם מירנדה. הרבה נימוסים, כמו תמיד. דיווחנו לה על ההתקדמות עם ג'נין, והיא אמרה שארכמגוס יוקיקו תטפל בג'נין, בהמשך היום או למחרת. כשאמרתי לה שאני מרגישה טוב עם הלימודים, ויש לי כבר תחושה של הצלחה משמעותית באזור הפרקטי, היא אמרה שהיא שמחה לשמוע כי היא סידרה לנו את הבחינה המעשית הראשונה בעוד שלושה שבועות. זה אומר שלושה שבועות עמוסים מאוד. קיבלנו מערכת חדשה, עמוסה, עם הרבה לחץ ואימונים פרקטיים. אני קצת לחוצה, אבל לפחות יש התקדמות. אבל לפני השלושה שבועות העמוסים שמצפים לנו, החלטנו לצאת לחגוג... לאחר תדלוק קצר מהמרכול לידנו, אנחנו בדרך לThe Fish Tank, חנות קטנה של פיש אנד צ'יפס שמסתירה מועדון תת קרקעי, שהיום מארח את הליין של הFirePower, ליין מסיבות קסומות. אלוהים אדירים, זה היה Shitshow. המסיבה הייתה ממש אדירה. הבירות עזרו, אבל גם בלעדיהם- המוסיקה הייתה כל כך סוחפת, והאורות, ואנשים פשוט ריחפו באוויר, מלהטטים אש וקסם, ופשוט נכנסתי לתוך הרגע. שכחתי מכל האחריות שמוטלת עליי, ומכל הציפיות והלחצים של מירנדה, ושל הפרופסורים. לרגע אחד גם שכחתי את ארתור... רקדתי עם קיארה, דיברנו. ביקשתי מהברמנית סיבוב צ'ייסרים. הרגשתי קלילה, ספונטנית. יש בי משהו שמתחרט, אבל יש בי גם משהו שאומר פאק איט. אם כבר אני פה, אני הולכת לנצל את זה, ולקחת את מה שיש לעיר הזאת להציע. לא הייתי מוכנה למה שיש לה להציע. הצ'ייסרים האלה היו משהו אחר. אני וקיארה קיבלנו את הנכונים, ג'ון לא שתה, ואולריך שתה את של ג'ון. כוח מילא אותי. קסם עתיק, קסם מודע, לא סתם תעלולים ואשליות. קסם שיכול לכוון את היד שמטילה אותו. קסם עם רצון משלו. הקסם הזה הראה לי דברים, אני עוד צריכה לחשוב עליהם. להפוך אותם בראש שלי. אני בתור ילדה, רואה משהו נוצץ בתוך האגם. הוא כל כך קרוב. זאת.. ציפור? מזהב? היא מנופפת בכנפיה, מסתובבת במעגל קטן על הקרקעית. כל כך קרובה, רק להשיט יד ולקטוף אותה. מרחק נגיעה. נופלת לתוך האגם הצלול. או שאני עפה בשמיים כחולים? יד חסונה, שיער בלונדיני, עיניים כחולות כהות. כמו האגם, יוצאת מבאר עמוקה היישר לתוך שתיים אחרות. תמיד הרגשתי שאם אני לא אזהר, העיניים האלה יבלעו אותי. הוא מלכה של כל אנגליה, אני לא ראויה להיות במחיצתו. אבל העיניים האלה, מבינות, גדולות מכל מילים שאני אגיד אי פעם. הפעם הראשונה שפגשתי את מרלין. גם האחרונה. הוא לא הסכים לפגוש אותי לאחר מכן. אמר לארתור שהנוכחות שלי מזהמת את האוויר שהוא נושם. הוא לא מסוכל להיות במחיצתי. אבל עכשיו, כשראיתי את זה שוב, ידעתי מה ראיתי בפניו בשבריר שנייה הראשון. פחד. הקרב על השדות המזרחיים. איבדנו שם את לסנלוט. מעולם לא מצאתי את הגופה שלו, וחיפשתי ימים ארוכים אחרי הקרב. בוקר הופך ללילה, שעת ערביים אביבית הופכת ללילה קיצי חם, זריחה חורפית מקפיאת עצמות, שלכת של יאוש. למה חיפשתי אחריו במשך כל הזמן הזה? מה כל כך חשוב בלנסלוט? כל זה חלף במוחי בשנייה, השאיר לי טעם של אדום חלודה וריח של מי במול. אני ממצמצת, אבל המועדון לא הולך. כולו צבוע באדי נזיד ציידים מעורבלים עם כחול-עשן-מהאגזוז-של-האופנוע-של-ג'ון. ואז... המשקל על הכתפיים שלי הוא לא רק מטאפורי. אני לא יודעת בדיוק מתי החרב הגיעה לשם. היא מוכרת, אבל זרה. כמו משפחה. היא כבדה, אבל זה משקל מנחם. מרגיע. כמו יד המונחת תמיד, משרה שלווה. אני מפחדת לשלוף אותה מהנדן. אני מפחדת להסתכל עליה. אולריך התחרפן. הוציא אותי מהחוויה הזאת. אש, צעקות. אנשים חשבו שזה מופע. אמר שהוא שומע את כולם, והם מדברים עליו. הוא לא מסוגל יותר. אז הוא פשוט נתן לרגשות שלו ביטוי. והם יצאו, שיט, כמה שהם יצאו. הוא ריחף באמצע המועדון, ופשוט בער. להבות אופפות אותו, נשלחות לכל עבר. לא מעניין אותו ההשלכות, לא אכפת לו מה יגידו. ואני? לא הייתי מסוגלת לעצור אותו. קיארה ניסתה. היא ראתה אותו, ודאגה לשלומו, לשלומם של האנשים במועדון. היא הכילה את העוצמה הזאת, ריסנה אותו. כמה שהיא הצליחה. היא כמעט נכשלה, ואז הברמן נכנס לעזור לה. זה כל כך עיצבן את אולריך. הוא החליט שהוא הולך לטגן לו איזה ברמן, שג'ון גילה שהוא באחת הרשימות של הMI6. סתם איזה אחד ואולריך הוציא הכל עליו. ואני עמדתי שם. הוא פשוט שיחרר כל מעצור, התמסר לרגשות. לא האמנתי למה שאני רואה. ג'ון הגיב בזמן. לא יודעת איך אני, קיארה או אולריך, היינו מרגישים אם הלהבות היו תופסות את הבחור הזה. השולחן חסם אותו בזמן. ג'ון ניסה להרגיע את אולריך, אבל הוא פשוט ברח. קיארה רדפה אחריו, כנראה לתחנה. כולי מסוחררת מהמצב, מהשטף של הקסם, הרגשות, הזכרונות, הכעסים. ג'ון סגר את העסקה שלו עם ניק. זה הברמן. ישבתי איתם, חצי שם. חצי לא. הרגשתי שכל מילה, כל מעשה, כל צעד, עלולים לשחרר את כל הסערה שאצלי. אני יודעת שזה לא יגמר כמו אולריך. שולחן לא יספיק. אני מרגישה את העוצמות האלה. אני יודעת שאם אני משחררת מעצור, זה יגמר רע. רע מאוד. קיארה חזרה, אמרה שאולריך בסדר. הוא בתחנה עכשיו. נרגע. אני גם הולכת להרגע. ליער. אולי אני אמצא שם את לנסלוט. למה הוא כל כך חשוב?

[5.4.2020] ג'נין באה איתנו לתא שיעדו לה. הם רוצים לבדוק מה יש בתוכה, ואני לא לגמרי בטוחה שהם יהיו עדינים... אולריך מפעיל את אבא שלו, ואני יודעת שזה לא פשוט עבורו. גם ככה לא קל לו, ועכשיו הוא נאלץ לבקש ממנו עזרה כדי להתמודד עם הסיטואציה של ג'נין. ג'ון סיפר לנו שהוא הצליח להכנס למוחה של ג'נין, וראה שם צל גדול, מקושקש, עם עיניים לבנות בוהקות, עומדים יחדיו בפיקדלי סקוור. התיאור שלו גרם לי לחשוש, יחד עם העוצמה שחשתי מג'נין כשאולריך כבל את המדליון. ג'נין היא לא האיום הקטן שהסוכנות של ג'ון תייגה אותה. ואנחנו לא הראשונים שניגשו אליה. היא גם סיפרה לנו על האישה באדום, וגם הצלחתי לגלות עליה עוד. מעיל גשם אדום, ברדס אדום, שיער ג'ינג'י חם. משהו זר אבל אמיתי בתחושה כלפיה. בעלת עוצמה משונה מאוד וזרה. נפגשו בפיקדלי סקוור, נקודה עם הרבה אדוות. נקודות דומות כאלה זורחות בעיר. כלפי ג'נין נראה שהכוונה שלה טהורה.

[4.4.2020] זה התחיל כזמזום קטן. זה היה אחרי המבחן הגדול בהיסטוריה, מבחן מזלזל ומבייש שאני עדיין רותחת על הניסוח של חלק מהשאלות. היינו בתחנת הרכבת שלנו, ירדתי למעבדה לעסוק בענייני. אני חושבת שאז הזמזום התחיל. ניסיתי לחוש קטסטרופות, להבין האם זמני הגיע. נכשלתי. הזמזום הזה לא נתן לי לחוש דבר, ערפל את חושיי. תחושה מתסכלת ללא ספק. אני עדיין נסערת, מדמיינת אותו במוחי. ג'ון הצליח להרגיש את ה... איום? הזה. הוא הכווין אותי, והפעם התמקדתי עליה. נפגשנו עם ג'נין באמצע הרחוב. אני עדיין מתקשה להתמודד עם הקצב של המציאות הנוכחית, ועם החוצפה של האנשים הפשוטים. בסוף ג'נין הגיעה איתנו לקמלוט, ופעם נוספת ג'ון הציל אותי מהסיטואציה המשונה שנכנסנו אליה. אולריך חשב שהפתרון הוא לערב את מירנדה, אבל בבירור ג'נין לא כזאת חשובה כדי לערב את מירנדה. או שלא?