Kiara Issue #4 - Departure

הירח האדום עלה פעם שלישית, ואחרונה למחזור השנה, מעל למדורת השבט, ובנות ובני השבט התחילו להתאסף סביב המדורה הגדולה.

הרווקים לבשו כולם פרוות לבנות. השמועה פרצה כי הלילה קיארה תבחר לעצמה מיועד, וכל מי שרצה להעמיד את עצמו לבחירה נדרש לעשות את ההכנות ההכרחיות. היא שמעה צעקות וקללות מאוהל הקיעקוע, וידעה שרבים מהם יקעקעו את שמה על עורם, ינסו לבלוט בכך מעל השאר.

היא נדרשה לרחוץ את עצמה בנהר. הכנפיים, לאחר מעט אימון, התקפלו וחדרו בחזרה מתחת לשכמותיה. היא לא הצליחה לשנות את עיניה חזרה לצבען הטבעי, ובסופו של דבר וויתרה. היא אפילו קצת שמחה על כך שעיניה היו זהות כעת לאלו של ארטמיס, גם אם הגוון המוזר נדמה לה זר ולא טבעי. קליאו, האורגת המוכשרת ביותר בשבט, קראה לה להגיע לאוהל שלה, שעמד ממש ליד הנהר. כשנכנסה פנימה, היא ראתה בפנים את קליאו, ושני עוזריה, דיאסו ושארי, עובדים במרץ מעל לשולחן נמוך הקבוע ברצפה.

"קיארה הגיעה," אמר שארי בביישנות, והרכין את ראשו לפניה. היא נגעה בגשר אפה ואז בסנטר, הדרך המקובלת לברך לשלום.

"קיארה, בואי לכאן," קליאו נראתה נרגשת.

קיארה עמדה למולה, נבוכה. "שלום קליאו," היא אמרה.

"טוב לראות שהאש לא אכלה אותך חיה, סילה. יש לי פה משהו בשבילך, לקראת הטקס הלילה."

"כולם ידעו על הטקס מלבדי," אמרה קיארה במרמור.

"בפעם הבאה אל תירדמי לשמונה ימים, הרבה יכול להשתנות."

הביד'רה לרוב לובשות לבן, אבל קיארה מימיה לא ראתה טקס בחירת מיועד, ולא ידעה בדיוק מה היא אמורה ללבוש.

"עבדתי על השמלה שלך מאז שהיית בת שתיים עשרה, סילה. שלוש שנים, כן? זו השמלה הישנה של אמא שלך, אבל שיניתי אותה כדי שתתאים לאופי כמו שלך."

קיארה הסמיקה, היא לא ידעה מה להגיד. "למה-"

"את הכי מתאימה להיות הביד'רה הבאה, סילה. רציתי שניהיה מוכנים, כשהיום יגיע, שתעשי את הרושם שאת צריכה לעשות מול השבט. זה חשוב, כן? הלילה הם יחליטו אם את כן, או אם את לא ראויה למלא את מקום סאווינה, כן? ואני רוצה שתדעי שיש לך את התמיכה שלי, קיארה."

"גם שלי," אמר שארי.

"ושלי." אמר דאיסו.

קיארה עצמה עיניים, נשמה עמוק, ופקחה אותן, ממצמצת את הדמעות מתוכן. "תודה, לכולכם," אמרה בשקט. "אני לא יודעת מה להגיד."

קליאו חייכה בסיפוק. "תעצמי עיניים, קאריסה ."

קיארה עצמה את עיניה, והרגישה את האריג מונח סביב גופה, מאורגן בידיהם המאומנות של קליאו ועוזריה. האריג היה באופן מפתיע קליל.

"תסתכלי, קיארה."

היא יצאה החוצה מן האוהל, מלווה בצוות התפירה, והביטה בהשתקפותה בנהר.

האריג של הבגד היה דק וקליל, בצבע כסף בוהק, זהה לצבע הפרווה של ארטמיס. הגב של השמלה הקצרה היה פתוח, וחשף את כתפיה. השרוולים נכרכו ונקשרו סביב צווארה, על כל אחת מכתפיה שיניים גבוהות ומחודדות של דובים. על השמלה, צפופים צפופים, נארגו צדפים, פנינים, וניבי חיות, בדוגמא מורכבת. הכוויות שהתפתלו על עורה של קיארה לא הוסתרו, אלא דווקא הודגשו על ידי הבגד העדין, אך לראשונה מאז התעוררה, קיארה לא שנאה אותן, זיהתה גם את היופי הטמון בסמלים העתיקים שחרצו את עורה.

"קליאו," אמרה קיארה. "דיאסו, שארי. זה יפיפה." היא הרגישה את העקצוץ בכתפיה, וידעה שאם הכנפיים יפרצו, הם יפחידו את שלושת האורגים.

"זה בגד שיזכרו בשירים," אמרה דיאסו. "עבדנו עליו לילות רבים."

"אלבש אותו בגאווה הלילה, ובליל ההשבעה שלי כביד'רה, אם אזכה לשרת אתכם ככזו," אמרה קיארה בכובד ראש. היא נגעה בתליון שהכין לה דיאמו, שנצץ כהבטחה באורו הדועך של היום.

...

קיארה חזרה לאוהל שלה ושל שאווילי, שם חיכתה לה סו, שציירה על פניה את הסמלים הקדושים. היא הרגישה את ההתרגשות עולה בגרונה לחנוק אותה. לא כך דמיינה את יום בחירת המיועד שלה. סאווינה תמיד הייתה נוכחת בכל אחד מהשלבים, בדמיונה. ובטח שלא בחפזון כזה, כאילו אסון עומד ליפול על השבט, ולא בלי הסברים, ולא בגיל כל כך צעיר. היא רצתה להוכיח את עצמה לשבט, קיוותה להצטרף לציידים וללמוד מאומץ ליבם, כפי שעשתה בהחבא מילדות. אחרי זה, הייתה מצילה את השבט כולו, בידיה החשופות, ממתקפה של בעתן צוקים, או אורשך דביק. סאווינה הייתה קוראת לה לאוהל ושואלת אותה אם ברצונה לקחת את אחריות הביד'רה, אם בחרה לה מיועד, ומאשרת את בחירתה בגאווה גדולה. כך זה היה אמור לקרות, כך פנטזה שנים ארוכות. אולם פניה המוטרדות של סו והשקט ששרה על שאווילי לקראת המדורה גרם לקיארה לרצות להתכרבל סביב ארטמיס ולהתחבא היטב.

...

כשהתופים החלו להכות, והכריזו על תחילת הטקס, המאגיסטות הגיעו ללוות אותה אל עבר המדורה המרכזית. לאווישה הזקנה הגיעה נתמכת בסקריו, שהרכין לעבר קיארה את ראשו.

"סאווינה בסדר?" שאלה קיארה.

"התאוששה במהירות אחרי שגילתה שאת בחיים, סיליה." אמר סקריו. "את מתרגשת?"

"מתרגשת מאוד," אמרה קיארה.

"את היער, והיער הוא את," ברך אותה סקריו. "תהיי אמיצה, והכל יהיה בסדר."

מילים חמות כאלה מאת דודה המאופק הפתיעו את קיארה. היא חייכה אליו.

"אני מאמין בך, סיליה," הוא אמר. הדוב שלו, גאמו, הרכין גם הוא את ראשו למולה. "גם לוקא היה גאה בך אם הוא היה כאן."

"שוקרסי, סקריו," הודתה לו, נרגשת.

"קיארה, שכחת משהו," צעקה שאווילי מתוך האוהל. "את יכולה לבוא לכאן רגע?"

קיארה נכנסה אל תוך האוהל. סאוו מייד נכרך הייטב סביב השוק שלה, בהבעת חיבה שאינה אופיינית כלל לחיות נפש, ובטח לא לנחשים. מודאגת, קיארה העבירה אליו אצבע, מרגישה את הטקסטורה המחוספסת של קשקשיו. שאווילי עטפה אותה גם היא בחיבוק. "תקשיבי לי," לחשה לתוך האוזן שלה. "סקריו גם משחק את המשחק, אה? אל תשכחי, אה?"

"אני אזכור," אמרה קיארה, למרות שלא הבינה בדיוק מה שאווילי מנסה להגיד לה. שאווילי הנהנה. סאוו נכרך סביב זרועה השמאלית של שאווילי.

"קדימה, סילה."

הן יצאו מן האוהל והלכו לכיוון המדורה המרכזית.

קיארה הופתעה מכמה רבים מרווקי השבט היו לבושים פרוות לבנות. בכל הגילאים, פחות או יותר. כל בני שכבת גילה, בינהם אנשים איתם הסתדרה, כמו דאיסו וזאווין, אולם גם אנשים מבוגרים יותר, ובינהם אפילו דארום, שלימד אותה נפחות כשהייתה גורה קטנה והיה מבוגר ממנה בארבעים שנים לפחות. רודשי קיעקע את שמה של קיארה על מצחו, והצביע עליו בגאווה, כאילו יכלה לפספס אותו. כמה מהציידים התקעקעו בזאבים לכבוד המאורע, וידיה של המקעקעת שקת'י עוד היו מוכתמות בדיו כשנופפה אל קיארה ממרחק. על אף קיארה הייתה ביחסים טובים עם כולם, היא הופתעה מכך שחשבו שתרצה בהם, אנשים שלא הפגינו בה עניין מיוחד עד היום, ועדיין הניחו שיש להם סיכוי שתבחר בהם. המעמד הביך אותה עד מאוד, במיוחד לאור כך שנראתה כל כך שונה מאז הטקס שלה, והשמלה שתפרה לה קליאו הרגישה לה חשופה מדי. היא רצתה לאסוף את ארטמיס אליה ולכרבל אותה חזק, אבל ידעה שעליה להראות עכשיו רשמית וחסרת פחד. היא שמעה את ארטמיס מייללת, מהדהדת אליה את הכמיהה שלה. דיאמו עמד, גם הוא לבוש לבן, עם שאר הרווקים, נזהר מלהביט באביו, סאורוקי, שעמד בצידו האחר של המעגל, והתעלם ממנו בהפגנתיות. ליד דיאמו עמד וואיו, שלא לבש לבן, ונראה די ממורמר על כך בעודו מביט בקיארה. חיית הנפש שלו, נשר בשם שאדיא, שרק כשהבחין בה, והיא ידעה שהיא מסמיקה כולה באדום.

ממש ליד המדורה הקדושה, עמדה סאווינה. היא עוד נראתה חיוורת מעט, אך חיוניות חדשה ברקה בעיניה, וכשראתה את קיארה נדה אליה הנהון כבד לב. מבטה היה עצוב כל כך, שקיארה עצרה רגע את צעדיה, מרגישה את הפחד עולה בה שוב.

"היום, החלטתי כי ביתי תבחר לה את המיועד שלה," אמרה סאווינה לבני השבט. על אף שקולה לא היה חזק כרגיל, השקט המוחלט אפשר לקולה להשמע למרחק ולהדהד בין צמרות העצים הגבוהות. "הירח האדום נתן לה את ברכתו, ואנו זקוקים למישהי אמיצה שתוכל להחליף אותי, באם יהיה צורך. היער שינה את קיארה. היא הוכיחה את אומץ ליבה כשזינקה אל האש, ויצאה ממנה בחיים, שונה וחזקה. היא העירה את הטוטם שהיה רדום כבר שנים רבות, הזאבה הגדולה. היא אומנם ביתי, אך אתם כולכם ילדי. לא הייתי נותנת לקיארה את ברכתי באם לא הייתי מאמינה שהיא והיער, אחת הם. יש לה עוד הרבה מה ללמוד, אבל אני אומרת לכם, שגם אם היא לא הייתה בשר מבשרי, הייתי בוחרת בה להיות הביד'רה הבאה אחרי. אין ביד'רה בלי מיועד, ולכן היום קיארה תבחר את המיועד שלה."

בני השבט יללו בהתלהבות, וקיארה הרכינה את ראשה בכבוד למולם, דמעות גואות בעיניה. היא לא יכלה לדמיין את התגובה המופלאה הזו בחלומותיה המופרעים ביותר. המאגיסטות החוו בידיהן, והיא עמדה למול השבט. הרווקים כולם התאספו סביבה בשורה. כעת, כל אחד מהם יכל לשאת את דבריו, אם ירצה בכך, לנסות לשכנע אותה לבחור בו. כמה מהציידים בחרו לדבר אליה, הבטיחו לה שיגנו עליה ועל ילדיה. כשהגיע תורו של דיאמו לדבר, הוא אמר: "אם הייתי יכול, הייתי מביא לך את הירח, אבל כמו שאני מכיר אותך, את תשיגי אותי בדרך לשמיים. אני לעולם לא אכבול אותך לקרקע, קאריסו. "

"אני בוחרת אותך," אמרה קיארה. "אני בוחרת את דיאמו."

השבט צעק בהפתעה. מעולם לא נבחר מיועד ללא חיית נפש. סאווינה חייכה אל קיארה בחום, והמאגיסטות אספו את דיאמו אליהם, ציירו עליו את הרונות. הוא הושיט את ידו קדימה, וקיארה אחזה בה. סאווינה עטפה אותה באריג הקדמון, האריג שלבשה קאלית'ה הביד'רה הקדמונית כאשר גנבה את השמש ואת הירח. האש בערה בכחול, ועיניו של דיאמו נצצו באורו הרך.

קיארה פנתה לשבט. קולה רעד, אולם הנהון מעודד מצידה של שאווילי עודד אותה לדבר, לאט לאט בקול חזק יותר ויותר. "אחי ואחיותי, גורי היער. מי יתן והביד'רה שלנו תחיה שנים ארוכות וטובות, והשבט ישגשג תחת ברכת הרוחות הגדולות. מי יתן ורק כשאהיה זקנה וכל שיערי ילבן, אטבול בדם ואהיה הביד'רה. אם תבוא מישהי טובה ממני, מי יתן ואהיה חכמה מספיק לראות אותה, להתייעץ איתה ואם יהיה צורך לתת לה את הכוח. מי יתן ולעולם לא אהיה יהירה כבני האדם, ותמיד אהיה פראית ומחושבת. אתם נתתם בי היום את אמונכם, ואני אתן את כל מה שיש בי, ומעבר, כדי שהיער ישגשג והשבט יהיה בטוח. אני רוצה להודות לכולכם," היא פנתה לגברים הרווקים, שנראו מאוכזבים מאוד. "על כך שבחרתם בי. אם הייתי יכולה, הייתי בוחרת את כולכם, שכן השבט שלנו מלא באנשים שהם היער, וכל אחד ואחת מכם ראויים להיות ממשיכי השושלת," היא הרכינה את ראשה בפניהם באות כבוד. ראדשי פצח בבכי מר ומביך.

סאווינה נשקה את לחיה של קיארה. "תודה," היא אמרה בשקט.

דיאמו הידק בה את אחיזתו, ומבין כתפיה פרצו הכנפיים, מול פניהם ההמומות של בני השבט. קיארה הסמיקה וניסתה להחזיר אותם אל מתחת לפני העור בדממה שהתרחשה, אלא שאז בני השבט הריעו בבת אחת, עד שצמרות העצים רעדו והיה נדמה כי כל היער עונה לקריאה ושמח בשמחתם.

...

הסעודה הגדולה כללה בשר משובח שניצוד עוד הבוקר, מאפים טריים שהוכנו על המקום בידי הילדים והזקנים, ופירות רעננים ומתוקים. כולם הגיעו לברך את קיארה ודיאמו. אנשי השבט רקדו כולם. אולם בחצות, נשמעו תופי הקריאה, וסאווינה קראה לכולם להתאסף שוב לצד מדורת השבט. סאווינה קראה לקיארה לשבת לרגליה.

"ילדי," היא אמרה לכל בני השבט. "היום הגיעה אורחת אלינו לשבט, והיא נושאת בפיה חדשות מרות. אבקש שתשמעו את אשר יש לה להגיד. היא דוברת את שפתינו, אם כי מבטאה מוזר ושבור, והיא נושאת על כתפיה משקל בשורה רעה."

אישה משונה, שכמותה קיארה לא ראתה מימיה, יצאה מתוך האוהל של סקריו. עיניה הצרות ברקו בחוכמה, עורה לבן כשלג, ושיערה החלק שהתחיל להכסיף היה אסוף בפקעת לראשה. בין שכמותיה נחו שתי חרבות, אך הן נראו יותר כחרבות טקסיות משובצות אבנים יקרות מאשר ככלי נשק. היא הרכינה את ראשה אל מול סאווינה, החוותה את תנועת הכבוד, והניחה את החרבות שלה על הרצפה למולה.

"ילדי היער," היא פנתה לפני השבט. "הביד'רה. האם יורשה לי לדבר?"

"יורשה," אמרה סאווינה.

האישה התרוממה, ועל אף שהייתה נמוכה ,כל השבט נשא אליה את עיניו. "שמי יוקיקו סאו. הגעתי מן העיר לונדון, להזהיר אתכם."

לשמע שם עיר כמה מבני השבט ירקו על הרצפה. העירוניים עוררו בכולם סלידה, ועל אף שקיארה ידעה שהם בני אדם בדיוק כמוה, המעשים שלהם נשמעו לה מלוכלכים ואיומים מאין כמוהם. סיפורי אימה על המפעלים המזהמים את הנהרות ועל העשן שזיהם את אור הכוכבים כך שאי אפשר לראות אותו מעל לקוביות הבטון המכוערות בהם הם מתגוררים נישאו בלילה, כעלילות אימה, סביב המדורה.

"כאשר הייתי צעירה חייתי בכפר קטן בארץ מרוחקת הנקראת יפן. ההר עליו חיינו היווה בית לרוחות אינספור הנקראו קאמי, קטנות ופחותות מאלו אשר פוקדות את היער הן חיו לצדינו, חלקן כחברים מכובדים וחלקם כמטרד וסכנה יום יומית. כביתו של ראש הכפר, היה זה תפקידי להיות החיבור לרוחות. הייתי אז צעירה, חשבתי כי אוכל לשמור על אנשי מהרוחות אשר רצו להונות ולפגוע בנו, תוך חיזוק אלו אשר חיו בינינו כחברים. כאשר שמעתי על המסדר מחבר אשר עזב את הכפר, ראיתי בהם חברים למאבק, אנשים אשר יכולים לעזור לי לכבול את רוחות הרשע ולהביא עידן של סגסוג לקאמי הסובבים אותנו. החלתי בהתכתבות עם אחד מאותם אנשים, איש צעיר ובעל אמביציה בשם גודפריד. כאשר הבנתי את טעותי היה מאוחר מדי. המסדר, בימים אלה ולצערי גם כיום מפחד מכל קסם אותו הוא אינו מכיר, ועל כן כאשר גודפריד הגיע עם אנשיו הם לא עצרו לשאול שאלות. כל קאמי אשר נפל להשפעתם נכבל או הושמד. ניסיתי לעמוד בפניהם, אך כוחותיי לא היו מספיקים... לאחר שבוע קצר ההר כולו היה ריק מכל רוח קסם, ואנשי נשארו לחיות חיים מנותקים מהטבע, ללא הרוחות הכפר איבד מייחודו וחיבורו לטבע..

כוונתם של המרליניאנים באותו יום הייתה נכונה, הם רצו להגן עלינו מאותן רוחות אשר צדו אותנו כספורט, אשר אכלו ילדינו בלילות והשרו בנו טרור, אך איתן הם לקחו גם את אלו אשר עמדו מול אחיהם בקרב בכדי להגן עלינו, אלה אשר נתנו ליער את יופיו וחלקו סודותיו ואף אלה אשר פשוט רצו לחיות את קיומן ללא הפרעה. הם היו כמרכבת מלחמה אשר מנסה לשתול שדה, והורסת את הנקרא בדרכה בגלגלים כבדים.

למדתי באותו היום, שמישהו חייב לנהוג במרכבה הזו ביד מנוסה, יד המכירה את השדה ויודעת לחרוש בו, ולכן הצטרפתי אליהם. דרך לימודים ארוכים ועבודה קשה קבלתי את הזיהוי שהגיע לי, קיבלתי מקום וקיבלתי הזדמנות להניע את המרכבה, וכעת אני מגיעה הנה, אל השדה שלכן, ומתחננת בפניכן, שלחו לי נהגת, שתדע לזרות את השדה שלכן בלי להרסו, אל תתנו ליער שלכן לסבול מגורל ההר. דנתי בזאת עם הביד'רה שלכן ויועציה, והוזכר רק שם של אישה אחת המתאימה לתפקיד הזה....

אני באתי נושאת אזהרה. לפני שנים כבר ידעתי על קיומכם, אולם שמרתי אותו בסוד מפני המסדר המרליניאני, כדי שלא ינסו להשתלט על דרככם העתיקות. אולם לפני כמה שבועות מקומכם נחשף. איני יודעת מי או מה גילה אותו. המסדר המרליניאני תכנן לשלוח כוחות אל היער, וקוסיא , הם עמדו לעשות את הנורא מכל, הם עמדו לבוא ולקחת לכם את חיות הנפש ולכלוא אותן מתחת לבטון העיר לונדון, הרחק מכדי שאיש יוכל למצוא אותן אי פעם."

דממת הלם שררה בין בני השבט, אחת מן הקשישות, שליג', התעלפה. הנשר שלה התרסק על הקרקע מגובה. בעוד שנכדיה רצו לטפל בהם, כולם אמצו לחיקם את חיות השבט שלהם. אחד הדובים נהם. "נילחם!" צעקה קיארה, לפני שהצליחה לעצור בעצמה. היא אחזה את ארמיס בכוח, בעוד ארטמיס נצמדת חזק אף יותר, נועצת את שיניה בזרועותיה עד שהרגישה דם מטפטף על אדמת היער. אי אפשר להפריד אותנו, אי אפשר להפריד אותנו. לקחת את חיות השבט? חילול קודש שכזה לא הייתה מדמיינת אפילו בסיוטיה הגרועים ביותר. היא הרגישה כיצד כל גופה בוער, וכשהביטה מטה, ראתה שגיצים קטנים מתחילים לפרוץ בין אצבעותיה. היא כיבתה אותם במהירות, פניה אדומות. אולם סאווינה לא זעה ממקומה,לא נראתה זועמת, כי אם עצובה, עצב אינסופי ונורא שהפחיד את קיארה עוד יותר. למה את עצובה, תכעסי, תילחמי, למה את מתנהגת כאילו כבר הפסדנו. "נלחם," חזרה. "נכון? אמא, נכון?"

"אני חברה במסדר המרלניאני," המשיכה יוקיקו. "אני למעשה חברה בכירה בו, קיארה, ואני נלחמתי עבורכם, משך ימים ולילות רבים שהתחננתי שלא ישלחו לפה את שומרי החוק. אמרתי להם כי אתם מבודדים וכי מעולם לא הזקתם לאיש, הבטחתי שאתם שומרים על האדמות הקדושות האלה ועל אף שאינכם מסכימים עם דרכי העירוניים, נמנעתם מהאינטרקציה איתם באופן מוחלט."

קיארה ראתה את סקריו מביט ביוקיקו, ולא הצליחה לקרוא את מבטו.

"נילחם, או שנברח!" קראה קיארה.

"תילחמו, ותמותו. יש אלפים רבים של חיילים מרליניאנים על כל אישה ואיש בשבט. תברחו, והם יכלאו את השמאנים עד אשר רוח היער תישבר. אני מצטערת על הבשורות האיומות, אך זו האמת הפשוטה. אין לכם סיכוי למולם."

"אנחנו לא נתגלגל ונפתח את הרגליים למולם," אמרה קיארה. השבט הריע. "אנחנו לא ניתן להם לקחת את החיות שלנו, דאווילה , אנחנו לא ניתן להם להשמיד את האדמות הקדושות כפי שעשו לכפר שלך! נילחם, ואם הלילה הגדול יאסוף אותנו אליו, נלך לתוכו בשמחה!"

סאווינה הרימה את ידה, אותתה לקיארה להשתתק. "את צעירה, קיארה. את לא מבינה איך העולם עובד. יוקיקו הביאה די והותר הוכחות כי ענן שחור רובץ מעל השבט. הרוחות הגדולות בסכנה. כבר שבועות רבים שאני יודעת על המצב ומנסה להבין מה לעשות. אולם לפני שמונה ימים, הרוחות הגדולות נתנו לנו מתנה, עזרה בהצלת השבט."

"הם נתנו לנו את ביתה של הביד'רה," אמרה יוקיקו לשאר השבט. "ומהלילה, הביד'רה הבאה. שניחנה בתכונות מיוחדות המאפשרות לה להתקבל לבית הספר המרלינאי בעיר לונדון."

קיארה הרגישה את אחיזתו של דיאמו בה מתהדקת. היא הרגישה כיצד ליבה מאיים לעצור.

"קיארה תבוא איתי ללונדון," אמרה יוקיקו. "הגעתי להסכמה עם שאר חברי הקונסוליה. קיארה תלמד את דרכיו של המסדר, את חוקיו. אם תעמוד במבחנים שיוצבו לה ותוכיח כי היא מאמינה בערכיו של המסדר, הם אולי יסכימו לשלוח אותה בחזרה לכאן, לשמור על השבט ולחנך את הביד'רה הבאה אחריה לדרכי המסדר. במקרה כזה, הם מוכנים להשהות את השתלטותם על האדמות הקדושות, ולתת לכם לשמור על החיות עד אשר יסתיימו לימודיה, בדרך כזו או אחרת."

"את רוצה לשלוח אותי מכאן?" קיארה הרגישה שהיא נחנקת. אמה לא הייתה מוכנה לפגוש במבטה. "אל העיר?"

"קיארה אל תלכי!" צעק אחד הציידים, בחור בשם קאוו שהיה גם הוא בשורת הרווקים ונשבע לה על אהבתו, למרות שמעולם לא החליף איתה מילה. השבט פרץ בהמולה רבתי, אנשים התייפחו, החיות יללו והתייפחו.

"אולי יסכימו לשלוח אותי בחזרה לכאן?" קיארה להטה מזעם, והאש הקדושה הלכה וגברה. "אולי? ואם לא אעמוד ב"מבחנים?"

"אם לא, המצב אבוד," סיכמה יוקיקו. "אולם אני נלחמת עבורכם בקונסוליה. המלחמה לא תהיה פה, על האדמה הקדושה הזו, קיארה. היא תהיה בין כתלי בית הספר המרליניאני, הרחק מכאן, על רצפות שיש והרחק מן היער. זו לא מלחמה שתוכרע ביום, אולם אני זקוקה לך כדי לנצח אותה."

"היא רוצה להפוך אותי לכלבלבה צייתנית שלהם!" צעקה קיארה על אמה. "היא רוצה לקחת אותי הרחק, תגידי לה, אמא- תגידי לה שאת לא מסכימה לה!"

"קיארה-"

"אמא, תגידי לה!" התחננה קיארה. דיאמו נפל על ברכיו מול סאווינה. "אמא, בבקשה!"

"את חייבת ללכת," בכתה סאווינה. הבעת רגשות מופגנת לא הייתה זרה בשבט ולא הוותה סימן לחולשה, כי אם לחוזק ולכנות, אולם קיארה מעולם לא ראתה את אימה נראית כה מבוהלת מפניה. "את חייבת ללכת, סילה. זה הסיכוי האחרון לשבט שלנו לשרוד, את מבינה את זה? את מבינה את מה שאני אומרת לך?"

"איך יכולת לא לספר לי דבר כזה!" צעקה קיארה. "איך יכולת, ראיתי אותך היום!"

"קיארה-"

" את שיקרת לי, את אמרת לי לבחור מיועד, מול כולם, אבל בעצם-"

"אני לא שיקרתי-"

"לא לספר דבר כזה זה שקר, לתת לי לשמוח הלילה כמו- כמו-"

"קיארה, מספיק!"

"למה את שונאת אותי ככה!" צעקה קיארה, מושפלת. "איך את יכולה לעשות לי דבר כזה?"

דיאמו עטף אותה בזרועותיו והיא בכתה לתוך כתפו. "את לא חייבת ללכת," הוא לחש לה. "זה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר." ארטמיס יללה. המילים שלך ריקות, חשבה קיארה בזעם. אתה שקרן. כולכם שקרנים.

"קיארה," לחשה סאווינה, אך עצרה בלי להמשיך. דממה ירדה על השבט, בעת שכולם עכלו את החדשות האיומות. מה שהביד'רה אמרה הוא מה שיהיה, וסאווינה הסבירה היטב כי היא תומכת בהצעתה של יוקיקו. קיארה בכתה עד שלא נותר בה בכי עוד. היא ניתקה מדיאמו ועמדה לפני המדורה. היא הניחה את ארטמיס על האדמה, והזאבה מיד נכרכה סביב קרסול רגלה, נעצה את שיניה בבשר השוק. הכאב קרקע את קיארה, שישרה את גווה ופנתה אל בני השבט.

"קוסיא," אמרה להם, לפנים המוכרות, האהובות והיקרות של בני עמה. "נשבעתי לעשות את אשר טוב לשבט, להלחם עבורכם, למות עבורכם. גם אם המלחמה היא על אדמה מטונפת, גם אם הדבר האחרון שאעשה הוא לנשום אוויר ערים רעיל, גם אם לעולם לא אחזור אליכם בחיים, אני אלחם על כך שאיש לא יגע בחיות הקדושות שלנו. הביד'רה שלנו אמרה את דברה והכריעה. רצון היער הוא שיהיה."

"רצון היער הוא שיהיה," חזרו אחריה בני השבט העצובים.

"אתם היער והיער הוא אתם," צעקה קיארה. "תביטו בי!"

אחד אחד הורמו אליה מבטים שבורים.

"אתם היער!" צעקה קיארה. "דבר פראי לא מרחם על עצמו!"

"אנחנו היער," צעקו בני השבט. "אנחנו היער!"

"אני אשוב אליכם מנצחת," הבטיחה להם קיארה.

"את היער," ברכה אותה סאווינה, אבל קיארה אפילו לא הייתה מסוגלת להביט בה.

"עלינו ללכת," אמרה יוקיקו.

"עכשיו?" לחשה קיארה.

"עכשיו," אמרה יוקיקו. "ארזנו לך תיק כבר, עם החפצים היקרים לך."

דיאמו פרץ בבכי. קיארה רעדה בכל גופה. שאווילי בקהל עמדה חיוורת ודוממת.

"קיארה," אמרה סאווינה. "בואי לפה, ביתי."

קיארה נגשה אליה.

"את כועסת," אמרה סאווינה. "אבל עשית אותי גאה מאוד הלילה. "סאווינה עטפה אותה בחיבוק אמיץ, וראמוי, העורב שלה, עופף סביבן במעגלים, מצפצף קינה שמעולם לא שמעה כמותה לפני כן. "קאסווימיאסו," לחשה סאווינה באוזנה. "קאסווימיאסו, מיל סיליה , מיל סילידה , מיל קאריסו סילה ."

קיארה הרכינה את ראשה למולה ושתקה. לא נותר לה עוד מה להגיד.

...

באותו הלילה, יוקיקו הובילה את קיארה לתוך ציפור ברזל גדולה. היא הראתה לקיארה איך לכבול את עצמה לכיסא בעזרת רצועת עור ומתכת שננעלה בקול נקישה. ברגע שהציפור החלה לעוף, הפציעה בקיארה הבנה צלולה ואינסופית כשמים השחורים שאימו לבלוע אותה; אני לכודה, לכודה, לכודה.