Kiara Issue #2 - Calm Before The Storm

במשך שבוע ויומיים אחר הטקס, קיארה הסתגרה באוהל הרפואה. כל גופה פעם באנרגיה משונה. היא קדחה מחום. כשישנה וחלמה על על הירח, על הלילה שנמתח לנצח תחת רגליה, על שתי זאבות שצדות בחשכה. המאגיסטיות נכנסו כל אחת בתורה לאוהל, ארכו את הבדיקות והלחשים הראויים, אולם שמרו על שקט ולא דיברו איתה. "אמא?" שאלה קיארה כשהרגישה יד עדינה מוחה את שיערה הרטוב מעל למצחה הלוהט. "סאווינה באוהל המאגיסטיות, אני איתך עכשיו." ענתה שאווילי. סאווינה לא נכנסה לאוהל ולו פעם אחת. גם קיאמו שמר מרחק ולא התקרב. מי שהייתה עם קיארה בכל הזמן הזה, לבד מארטמיס כמובן, היא שאווילי. שאווילי וקיארה הן בנות אותו גיל. שאווילי קיבלה את חיית הנפש שלה כבר בגיל 11, גיל מוקדם מכל הבחינות, והנחש שלה, סאוו, תמיד התפתל סביב זרועה בשעה שעבדה כמרפאת מתלמדת תחת פיקוחה של לאווישה הזקנה. המאגיסטה הקשישה שהלכה ואיבדה לאט לאט את כוחה ואת מאור עיניה בטחה בשאווילי יותר מבכל שאר המרפאים והמרפאות, והיא החלה לצבור לעצמה שם כמרפאת ייחודית. שאווילי הייתה סבלנית, שקטה ועדינה, על אף שאיש לא ידע לתת הנחיות מדויקות מה לעשות עם קיארה במצבה. איש מעולם לא זינק לתוך להבות המדורה הקדושה, ולפחות בהסטוריה הידועה, איש לא קיבל חיית נפש זאבה. אף אחד לא ידע איך לעזור לה להחלים, או מה אומרים השרטוטים שנכוו עמוק לתוך עורה. ביום התשיעי קיארה פקחה עיניים צלולות לארטמיס המלקקת לה את קצה האף. "החום נשבר במהלך הלילה, סיליה. " שאווילי נראתה מותשת. "איך את מרגישה?" "שאווילי," לחשה קיארה. "את בסדר? את נראית ממש עייפה..." שאווילי צחקה. "ואת?" קיארה הרימה את ידיה מול עיניה, בוחנת את הסמלים האדומים שעיטרו את זרועותיה עד לכפות הידיים. הם כאבו, ופתאום עלה בה חשק עז לבכות. הם נראו לה מכוערים וזרים. הם הולכים לכאוב לנצח? מה לעזאזל היא חשבה לעצמה? "השתגעת לגמרי, לקפוץ ככה ללהבות," אמרה שאווילי. "תכננת את זה מראש?" קיארה הנידה בראשה בחדות. "לא, אני..." "מה קרה שם?" קיארה נשמה עמוק. "אני לא יודעת בדיוק. איפה אמא שלי?" שאווילי התעלמה מהשאלה שלה, במקום זאת היא כרעה לצידה של קיארה עם תחבושת רטובה מלאה משחה עם ריח עז של מנטה, ועטפה את זרועותיה הפועמות של קיארה. ההקלה בכאב הייתה כל כך מיידית שראשה של קיארה הסתחרר, והיא הניחה אותו בשקע צווארה של שאווילי בעת שעבדה. "אני חייבת לך את החיים שלי, שלנו," היא מלמלה בעייפות. שאווילי הניחה יד מהוססת על העורף של קיארה. "קיארה, אני צריכה לספר לך משהו." קולה היה חנוק מעט, כאילו נאלצה להודות במשהו ששנאה להודות בו. "סאווינה לא באה לבקר אותך כיוון שהיא לא חשה בטוב." "לא חשה בטוב?" קיארה הזדקפה מיד, הרגישה עירנית בהרבה. "מה זאת אומרת?" "היא קרסה מיד אחרי שקפצת אל האש, עוד לפני שכיבו אותה, והתעלפה. לפני שהספקנו להגיע אליה סקריו הדוד שלך הרים אותה והוביל אותה אל האוהל שלו, ומאז הוא לא נותן לאיש להיכנס. השמועה אומרת שהיא לקתה בליבה מרוב בהלה.לאווישה הזקנה איתם בתוך האוהל." קיארה התרוממה על רגליה וכמעט קרסה עליהן, אבל שאווילי אחזה בה ואחיזתה הייתה איתנה ויציבה. סקריו היה אדם לא נעים, הלוחם החזק ביותר בשבט, שהביס בעתן צוקים בכוחות עצמו כשהיה צעיר. סאווינה והוא בקושי הסתדרו האחד עם השניה, שכן היא הייתה הציידת הראשית ולא הוא, אחרי ששניים מבני חסותו נפצעו קשה בקרב מול דובה רעבה במיוחד. בשבט, השמירה על הילדים נחשבה קדושה, וכישלון להגן עליהם היא הבושה הגדולה ביותר. אולם נדמה היה תמיד לקיארה שסקריו יותר עצוב על אובדן הטייטל שלו כצייד הראשי מאשר על פציעתם של הילדים. סאווינה לא הייתה מסכימה לשהות בחברתו כמה שעות, ובטח שלא תשעה ימים. המצב בוודאי חמור. זו אשמתי, זו אשמתי, זו אשמתי, היא חשבה בהסטריה. "בואי," סאווילי תמכה בה והן יצאו מהאוהל. אור היום הבוהק סינוור את קיארה והיא הרגישה נהמה בוקעת באחורי גרונה. ארטמיס יללה והתחפרה עמוק לתוך כיס השמלה, מתחבאת בפני השמש. היום היה יום הליקוט, ורוב שטח המחיה של השבט היה ריק, לבד מן הקשישים והתינוקות הצעירים ביותר והשומר עליהם, בחור עליז ומתוק בשם זאווין, שקול צחוקו התנגן בין האוהלים כשהתגלגל עם התינוקות בבוץ. הוא חייך לעברן כשחלפו על פניו והרכין את ראשו לפני קיארה. "סא- שוסן!" קייארה ניסתה לחייך לעברו אך הסיטה את מבטה כשגודש בגרונה. שאווילי הוליכה אותה קדימה. כשהתקרבו אל עבר האוהל של סקריו ריח חזק של קטורת ועשבים נשרפים הציף את אפה, מילא אותה בחילה. דלת האוהל הייתה רכוסה עד הסוף, ואף לא פתח אחד הכניס אוויר אל תוך האוהל. מחוץ לאוהל, עמדו סו ושאיה, חיות הנפש שלהם נחבאות בין העצים. "קיארה!" צעקה סו בהתרגשות ומיהרה אליה. שאיה לא נטשה את עמדתה על יד הכניסה לאוהל, אך חייכה אל קיארה בחום. "קיארה, סילה , איך את מרגישה?" "אני... אני בסדר," שקרה קיארה. "הכל בסדר." "את נראית אחרת," אמרה שאיה. "העיניים שלך..." קיארה החליטה לא לחשוב על מה ששאיה אמרה כעת, אך קטלגה את זה למחשבה מאוחרת. "אני רוצה לראות את אמא שלי..." סו נראתה מהוססת. "ייתכן והתרגשות תעשה לה רע, קיארה. הביד'רה אינה חשה בטוב." "בבקשה, בבקשה תני לי להיכנס, מאגיסטה. אני חייבת לראות אותה." "אם היא ישנה, שימרי על השקט," אמרה שאיה. "שאווילי, את לא יכולה להיכנס." "כן, מאגיסטה," אמרה שאווילי בצייתנות. קיארה הרכינה את ראשה בפניהן ופתחה באצבעות רועדות את כפתורי הרכיסה של האוהל. הריח הכבד של הקטורת סחרר את ראשה ועמד בגרונה כשנכנסה לבפנים. לאווישה הזקנה ישבה שמוטה, חצי ישנה על הכריות, ועל הקרקע, מכוסה הייטב בעורות ופרוות, שכבה סאווינה. האישה החזקה והעוצמתית ביותר שהכירה קיארה מימיה נראתה לה פתאום שברירית וקטנה להפליא, עורה שטוף זעה ולשפתיה גוון כחול. "קיארה," אמר סקריו, שנראה מופתע לרגע לראותה, אך מהר בשני צעדים התקדם לעברה ועטף אותה בחיבוק עז. גופו החסון התארך לגובה מופלג של שניים וחצי מטר, וסביב עיניו קעקועים של אומץ וכוח מסגרו את פניו ועלו עד לראשו הקירח. קיארה טמנה את פניה בזרועו. "..קיארה?" קולה החלש של סאווינה עלה מן הקרקע, וקיארה התנתקה מסקריו באחת, התרסקה על ברכיה לצד אמה, שפקחה את עיניה לאט ומצמצה את העשן מתוכם. "קיארה שלי?" "אמא, " אמרה קיארה והרגישה דמעות עולות בעיניה. "אמא, אני כל כך מצטערת." "קיארה, את בסדר?" "אני בסדר," בכתה קיארה. "לא התכוונתי לפגוע בך. בבקשה תחלימי, בבקשה." "תראי לי אותה," ביקשה סאווינה. קיארה הוציאה מתוך הכיס שלה את ארטמיס, שיללה בעדינות וליקקה את כפות ידיה של סאווינה. "זאבה שלי," אמרה סאווינה בגאווה. "הבת שלי היא הזאבה היחידה כבר אלפי שנים. אגדות סיפרו עלייך, קיארה." "אמא, מה קרה לך?" סאווינה פתאום התיישבה, מה שנדמה שלקח ממנה כוח אדיר. "תעזרי לי לצאת מכאן, סילה. יש לנו שבט לנהל." לנוכח עיניו המשתאות של סקריו קיארה תמכה בסאווינה והוציאה אותה אל מחוץ לאוהל. ברגע שיצאו מהערפל המחניק ומריח החולי הכבד בתוך האוהל, קיארה הרגישה כיצד ראשה מצטלל. סאווינה נשמה עמוק את ריח היער. סו, שאיה ושאווילי רצו לעברן אך עצרו ושמרו מרחק מכובד מהביד'רה וביתה. "אמא, מה-" "יש לי זמן מועט להסברים, קיארה. העיקר שאת בסדר, אהבה שלי. גורה שלי. כל כך דאגתי לך...." "אמא-" "הערב, בזמן מדורת השבט, תגיע אלינו אורחת חשובה, שתדבר אל מול בני השבט. כשהיא תגיע, אני צריכה שתעמדי לצידי בכל אשר אגיד, ותכבדי את מה שאחליט למולה. ההחלטה הזאת תקבע את עתידו של השבט, סילה." "אני לא מבינה..." לחשה קיארה. "אנחנו בסכנה," אמרה סאווינה בלחש. "את תביני הכל היום בלילה. אני לא יכולה לספר לך יותר, גורה שלי. אם ידעו אנשים לפני שהאורחת תגיע, עלולים לנסות לפגוע בי, ואולי גם בך. את מבינה מה אני אומרת לך?" "אני מבינה," שיקרה קיארה, שמילותיה של אמה הפחידו אותה עד עמקי נשמתה. סאווינה נשקה את מצחה, אחזה בפניה. "ויש עוד דבר אחד, סילה," אמרה סאווינה. "מה אמא?" "לפני שיוקיקו, האורחת, תגיע, אני רוצה שתכריזי על המיועד שלך." קיארה נרתעה ממנה. "אמא, אני לא מוכנה," היא אמרה. "אני לא אוהבת אף אחד מספיק." "הביד'רה צריכה מיועד כדי להבטיח את המשך השושלת, קיארה." "אמא-" "עכשיו אני לא אמא שלך, קיארה," אמרה סאווינה בנוקשות. "אני ביד'רה. והשבט צריך שהביד'רה הבאה תהיה את, את ולא אף אחד אחר. את מבינה מה אני אומרת לך?" קיארה לא הבינה, אבל לא העזה להמרות את פיה של אמא שלה במצב כה עדין. "כן, אמא." "גורה שלי," נאנחה סאווינה ועצמה עיניים. שאיה רצה לעברה וייצבה אותה. "אני חושבת שעלי לשבת," אמרה סאווינה. "לא בפנים, שאיה. פה, בחוץ. אני רוצה להנות מהשמש." סו הביטה בקיארה בעיניים קרועות לרווחה. שאווילי חייכה אליה. היא ידעה מה הן חושבות: הביד'רה מרגישה טוב בהרבה, עתה מכשראתה את ביתה בחיים. אבל קיארה הרגישה אצבעות עופרת לוחצות עמוק בחזה ומקשות עליה לנשום. משהו נורא עומד לקרות הלילה, היא חשבה. מרחוק, היא שמעה תינוק מתחיל להתייפח ולילל, ודבר, אף לא קול מלמוליו המתוקים של זאווין, לא הצליחו להרגיע אותו.